ההונאה הגדולה

ההונאה הגדולה: דו"ח הפנסיה והורדת דמי הניהול לא יצילו אתכם מעוני

מדינת ישראל יצאה משוק הפנסיה - והפקירה את אזרחיה. רפורמות בפנסיה לא יספיקו - רק הורדה של יוקר המחיה, הוזלה של הדיור ונטילת אחריות ממשלתית יכולות להציל את הציבור

הגדולה: דו"ח הפנסיה והורדת דמי הניהול לא יצילו אתכם מעוני

מדינת ישראל יצאה משוק הפנסיה - והפקירה את אזרחיה. רפורמות בפנסיה לא יספיקו - רק הורדה של יוקר המחיה, הוזלה של הדיור ונטילת אחריות ממשלתית יכולות להציל את הציבור

איתן אבריאל

בימים אלה מקבלים אזרחי ישראל מעטפה, לעתים יותר מאחת, שהם לא ממש רוצים לפתוח. במעטפה מסתתר הדו"ח השנתי המפורט של החברה שמנהלת את הפנסיה שלהם - ולא משנה אם זוקרן פנסיה , קופת גמל או חברת ביטוח - ורבים מעדיפים שימשיך להסתתר שם.

מקריאה בעיתונים ניתן להתרשם שהרתיעה מפני המעטפה שבה דו"ח הפנסיה  היא מקרה פשוט של היעדר חינוך פיננסי . זה מסמך לא פשוט לקריאה ולהבנה, עם כמה וכמה טבלאות, ולכן אם רק נשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד את הדו"ח ולהבין את תכולתו, הפחד מה"לא מובן" ייעלם. מרגע שנבין את הדו"ח, נהיה מסופקים, מרוצים ורגועים. האומנם?

אני רוצה להציע הסבר אחר לרתיעה של רבים מדו"ח הפנסיה. הבעיה הפוכה: החוסך המצוי דווקא מבין לא רע את הדו"ח ואת מהותו הכלכלית. מה שמרתיע אותו וגורם לאי־נוחות הוא לא האי־הבנה — אלא הצורך להתמודד עם השורה התחתונה: סכום הפנסיה. גם ללא הבנה עמוקה במימון ובאקטואריה, רוב החוסכים מבינים היטב שהסכום שמופיע במעטפה — גם אם לא פתחו אותה — נמוך מדי. הם מבינים שהסכום לא יאפשר להם ולבני משפחתם לשמור על רמת החיים הנוכחית לאחר שייצאו לגמלאות.

למעט בני המזל שנהנים מפנסיה תקציבית או קביעות בעבודה, הדו"ח מזכיר לחוסכים שתי עובדות, שתיהן מטרידות. ראשית, החישובים התיאורטיים של ה"קצבה" שהם יקבלו החל בגיל הפרישה (כיום 67 לגברים ו–62 לנשים) מותנים בכך שימשיכו לעבוד ברמת השכר הנוכחית עד אותו גיל מתקדם — וכל שכיר במגזר העסקי מרגיש עמוק בעצמותיו שזו הנחה בעייתית מאוד, וששוק העבודה אינו יכול להבטיח לו את זה. יש העדפה לצעירים בשכר נמוך, יש ספקות בכל הקשור ליציבות של מקום העבודה, של הענף ושל המשק. כל מי שקורא מעט עיתונים יודע שיש מקצועות רבים שעשויים להתייתר בעתיד הלא רחוק, כתוצאה מהתפתחויות טכנולוגיות שיחליפו עובדים בשר ודם.

שנית, וגם את זה רוב החוסכים מרגישים גם מבלי לשנן את דו"ח הפנסיה, רוב הציבור יודע שאפילו אם ימשיך לעבוד עד גיל הפנסיה הרשמי, ואם השכר לא יצטמק, הסכום הסופי לא יספק את השאיפות. הוא אולי יספיק למזון ולקורת גג בסיסיים, אבל לא יספיק לעזור לילדים ברכישת דירות או בהשכלה. הוא לא יוכל לממן דברים שכל גמלאי חולם עליהם, כמו נסיעות לחו"ל או תקציב לפנאי ובידור. ואולי החשוב ביותר: הסכום לא יוכל לממן את הצרכים הרפואיים שכל פנסיונר יידרש בוודאות להתמודד עמם.

את העובדה הזאת שום קריאה או לימוד של דו"ח הפנסיה לא יוכלו לשנות. להפך: ניתוח הדו"ח רק מחריף את ההבנה עד כמה הסכומים חסרים, ואת החרדה מפני העתיד המבהיל והלא בטוח הזה. וזו סיבה ודאית אחת לכך שרבים בוחרים להתעלם מהדו"ח ולתייק אותו במהירות במגירה או בקלסר, מבלי להביט בו. כי מה זה משנה? הרי לימוד הדו"ח לא יוסיף שקל אחד לקצבה בגיל 67.

graph 1

את לא ועדת בכר, ואלהלאדמיהניהול

אבל מדוע הסכומים אינם מספקים לממן רמת חיים נוחה לאחר היציאה לגמלאות? מקריאת עיתונים מסוימים ניתן להתרשם שהאשמה היא ב"עמלות". על פי תיאורי העיתונים, הבעיה של שוק הפנסיה היא ועדת בכר, שגרמה לעליית דמי הניהול, וכך גזלה מהציבור פנסיה הוגנת והזרימה כספים קלים לבעלי חברות הניהול. אלא שהתיאור הזה לא נכון. הוא שגוי - ומטעה.

כאן צריך להבהיר ולדייק: דמי הניהול בחלקים משוק הפנסיה היו, ועדיין, גבוהים מדי. עיתון זה וכותב שורות אלה פירסמו בשנים האחרונות שורה ארוכה מאוד, כמעט מייגעת, של כתבות המציגות היכן דמי הניהול גבוהים מדי, ומדוע לאורך זמן הם גוזלים סכומים משמעותיים מכספי החוסכים. אלא שלעובדה הזאת יש רק קשר קלוש מאוד לוועדת בכר, אם בכלל — וממילא זו אינה הבעיה העיקרית של החוסכים.

למתעניינים בהיסטוריה של שוק הפנסיה, הנה התזכורת. ועדת בכר, שמסקנותיה יושמו לפני עשר שנים, חייבה את הבנקים לצאת משוק ניהול ההשקעות — ולמכור את קופות הגמל , קרנות ההשתלמות וקרנות הנאמנות שהם ניהלו עד אז. מסקנות הוועדה לא עסקו בביטוחי המנהלים, שמנוהלים על ידי חברות הביטוח, וגם לא בקרנות הפנסיה, ולכן גובה דמי הניהול של שני המכשירים הפנסיוניים המרכזיים האלה אינו קשור לוועדת בכר

graph 2.

בפועל, דמי הניהול בקרנות הפנסיה תמיד היו סבירים יחסית, ואילו דמי הניהול בביטוחי המנהלים תמיד היו שערורייתיים. הממונה על שוק ההון במשרד אוצר, דורית סלינגר, עושה בימים אלה הכנות לרפורמה היסטורית במגזר ביטוחי המנהלים, רפורמה שאולי סוף סוף תיצור תחרות ותביא לירידה בעמלות. אסור לזלזל בהחברות הביטוח  מנהלות כ–233 מיליארד שקל בביטוחי מנהלים, ורפורמה שתכלול ניוד של הפוליסות ותחרות בין החברות — אם לא יטרפדו אותה — תהיה מהלך שיירשם בדברי הימים של הכלכלה הישראלית, ותגדיל את הפנסיה של מיליון חוסכים באלפים רבים של שקלים.

ומה עם קופות הגמל, שנמכרו בעקבות ועד בכר? נכון שבחלק מהמקרים היו חברות ניהול שהעלו עמלות לאחר שרכשו את קופות הגמל מהבנקים, אך בשנים האחרונות העמלות ירדו שוב בחדות, כתוצאה מתקנות של משרד האוצר ותחרות בין הגופים המוסדיים. מתברר שגם ללא הבנת הדו"ח השנתי שמגיע לבתים, רבים הבינו שעליהם להתמקח על הורדת דמי הניהול בפנסיה, בדיוק כפי שלמדו להתמקח על ריבית נמוכה בנטילת משכנתא.

חינוך פיננסי ובן דוד סוכן ביטוח לא יועילו

למעשה, חוץ מאשר בביטוחי המנהלים, דמי הניהול בישראל כבר אינם ברמה שניתן להגדיר "שערורייה" - גם אם יש מקום ואפילו חובה להמשיך להוריד אותם. אלא שכפי שהדגשנו, הבעיה של החוסכים היא בכלל לא זאת, כי גם אם דמי הניהול היו מתאפסים - עדיין לא היה במעטפה שלכם מספיק כסף כדי לחיות טוב אחרי היציאה לפנסיה.

אם כך, מהי הבעיה? הנה: הרוב המוחלט של הציבור, בוודאי כל מי שנמצא מחוץ ל–5% של בעלי השכר הגבוה ביותר, פשוט אינו חוסך מספיק כסף. כאן לא יועילו שום חינוך פיננסי או בן דוד שהוא סוכן ביטוח וסידר לכם עמלות נמוכות מאלה של השכן. הסכומים הרגילים ששכיר טיפוסי מפריש מתוך שכרו מדי חודש, יחד עם המעסיק, בהנחה של תשואה שמשקפת את המציאות ומשטר הריביות הנוכחי — אינם יכולים להביא את החוסך להיכן שהוא רוצה להיות. עבור רוב הציבור, הם אפילו לא יכולים להביא אותו למחצית הסכום שהוא רוצה. זה נכון גם למי שיש לו קרן השתלמות — וגם אם הוא נשבע שלא לגעת בה לעולם

graph 3.

פתרון היחיד, והברור, הוא לחסוך הרבה־הרבה יותר. כדי לשמור על רמת חייו הנוכחית, תוך מתן הסיוע שמצופה ממשפחה לתת לילדים, וכדי לנהל חיים של פנסיונר נינוח בעולם של עלויות בריאות מטפסות, על האזרח הישראלי לשים בצד לפנסיה סכומים גדולים נוספים, הרבה מעבר להפרשות בתלוש המשכורת ולכל מה ש"מוכר לצורכי מס". אלא שהאזרח הטיפוסי אינו יכול לעשות את זה — בגלל יוקר המחיה הגבוה בישראל.

את יוקר המחיה כולם מכירים: מחירי המזון, הגבוהים גם מבמדינות שבהן השכר גבוה פי כמה; מחירי המכוניות והדלק המופרזים, בגלל מסים והיעדר תחרות; מחירים גבוהים לכל שירות שאפשר לחשוב עליו, בגלל מיעוט תחרות וועדי עובדים שהשתלטו על ארגונים וסידרו לעצמם שכר בשמים באמצעות אגרות גבוהות; וכמובן, יותר מכל סעיף אחר - מחירי הדיור. זוג ישראלי טיפוסי לא יכול לשים עוד כסף בצד לפנסיה כי הוא צריך לממן את המשכנתא מדי חודש, ולאחר שהוא סוף־סוף יחזיר את כולה - הוא יצטרך להמשיך לשלם כדי לסייע בשיכון ילדיו. לו יוקר המחיה היה נמוך יותר, ולו מחירי הדיור והשכירות היו נמוכים בכמה עשרות אחוזים - רק אז ניתן היה לחסוך יותר, ולצבור מספיק כסף לגמלאות.

ישראל החליטה להזניח את אזרחיה

ומעניין: איך הגענו למצב הזה, בעוד שיש מדינות - למשל בצפון אירופה - שמעמידות לאזרחים שלהם פנסיה ראויה? המציאות העגומה היא שישראל החליטה להזניח את אזרחיה — ולהוציא את ידיה משוק הפנסיה. לאחר שקרנות הפנסיה ההסתדרותיות קרסו ונקלעו לגירעון, המדינה פסקה שלא תהיה יותר צד בשוק הפנסיה, ושעל כל אזרח לדאוג לעצמו (למעט עובדי השירות הציבורי, שנהנים מפנסיה תקציבית). יש אמנם כמה מכשירי חיסכון ישנים שנהנים מאיגרות חוב ממשלתיות מיועדות בריבית גבוה יותר, ויש תמריצי חיסכון בדמות של הטבות מס, אבל כולם חלקיים מאוד ונמוכים מאוד ביחס למה שהאזרח הממוצע יצטרך.

הסרת המחויבות של המדינה משוק הפנסיה אינה החלטה מתקבלת על הדעת. הרעיון הבסיסי שלפיו אזרח ממוצע מסוגל לחסוך לפנסיה במשך 40 שנה, גם במונחים של ניהול ההשקעה וגם במונחים של ניהול האחריות לשים מספיק כסף בצד, הוא פשוט בלתי־מציאותי. בדרך הארוכה הזאת יש יותר מדי מוקשים, יותר מדי כרישים, יותר מדי סוחרי ניירות ערך שיגבו עמלות או ישקיעו בניירות ערך מנופחים, ויותר מדי קבוצות כוח שיעוותו את כללי המשחק לטובתן.

עצם הטענה שאזרחי ישראל צריכים לחיות ב"שוק חופשי", שבו "כל אחד חוסך לפנסיה לעצמו ובעצמו", שייכת למשפחת הטיעונים של הקפיטליזם שממנו נהנים מקורבים וקבוצות הכוח על חשבון כספי החיסכון של כל השאר, תוך ניצול התמימות, הבורות והיעדר האלטרנטיבות שלו. ראינו את זה בבהירות בשנים האחרונות אצל הטייקונים, שלקחו כספים מהבנקים ומהציבור, וחגגו עליו. עבור החוסכים לפנסיה, זו לא פחות משאלה של חיים ומוות: הרי בעתיד מי שיהיה לו סכום כסף גדול בגיל מבוגר יוכל לחיות שנים ארוכות יותר, ומי שהפנסיה שלו תהיה דלה — ימות מוקדם יותר.

מול השאלות האלה, ההתעסקויות בחינוך פיננסי, בקריאה של דו"ח הפנסיה ובעמלות הניהול - חשובות ככל שיהיו - כולן שוליות. כדי שלאזרחי ישראל תהיה פנסיה מספיקה, וכדי שהם יוכלו לחיות אותו מספר שנים כמו בעלי האמצעים, נדרשת מהפכה גדולה הרבה יותר. מהפכה ביוקר המחיה, מהפכה במחירי הדיור, מהפכה בשוק הפיננסי, ובעיקר מהפכה בתפישת היסוד של תפקיד המדינה כלפי אזרחים שהגיעו לגיל הפנסיה. המדינה צריכה לקחת אחריות על אזרחיה, ולבנות מנגנון שיבטיח לאנשים דבר פשוט ויסודי: שלא יהיו עניים ברגע שיגיעו לגיל השלישי.